הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה אומר כי עשיית התשובה צריכה להיות עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

איך ייתכן מציאות שלעיתים לא  מציאותי., הלא אין מי שיכול להעיד על עצמו שלעולם לא יחטא, יש חטאים שאדם מתוודה עליהם שנה אחר שנה שוב ושוב, וכיצד ניתן לקיים את מצוות התשובה?

אנו צריכים לחיות במודעות שאנחנו לא חיים במצב רוחני סטטי, עליות ומורדות יהיו מנת חלקנו וזה בסדר גמור כך בנויה לה העבודה הרוחנית שלנו, אבל אסור להתייחס לעצמינו כאל רסיסי אדם או פיצול אישיות, אלא לדעת כי עלינו לעלות ולהתעלות מעת לעת ולדעת כי אנחנו כבריה חדשה לאחר עשיית התשובה כזאת שהיא גדולה יותר מלפני החטא.

התשובה מעלה את האדם לדרגה נעלית יותר, לאחר עשיית התשובה בעל התשובה נחשב לאדם קדוש ונעלה יותר, בהודאה באשמה על עשיית החטא האדם מבזה את עצמו ומכניע את בוראו לפני בוראו, ההודאה מחייבת גם עזיבת החטא ובהמשך גם קבלה לעתיד.

עשיית התשובה כה גדולה עד כדי הפיכת בעל התשובה לאדם חדש, קדוש, ונעלה יותר, אך לא רק האדם גדול יותר אלא גם היצר הרע שלו גדול יותר שהרי 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו'.

נמצא כי גם אם האדם חוטא שוב במשך השנה הרי שאין זה בגלל שעשיית התשובה לוקה בחסר, אלא בגלל שהיצר הרע העכשווי חדש חזק ויותר, על יצר הרע שכזה לא צווה בעל התשובה לעשות תשובה על יצא הרע עתידי שהוא גדול יותר(בעל האבי עזרי).

חבל ואסור שתתגנב לה מחשבה מקררת ואומרת הרי גם ככה לאחר החגים אנחנו חוזרים להיות אותו הדבר ולהיות מה שהיינו, או מה יועיל החיזוק הקטן והמחשבות להיות טוב יותר הרי 'אני מכיר את עצמי'.

מחשבות אלו מוגדרות כמחשבות לא יהודיות, אנו כיהודים מאמינים שכל מחשבה טובה נדבקת בנשמה, כל חיזוק נהפך לאור עליון וקיים לעד לעולם בעולם העליון(שפתי חיים).

כל חיזוק טוב כמוהו כבניית בנין ייתכן ויהיו תקופות שהאדם יצא מהבנין הרוחני שבנה בימים אלו, אך הוא יוכל לשוב אליו בנקל אם הבנין יהיה חזק דיו.